תרמתי כבר במשרד – איך שוברים את המשוואה האיומה הזו: עובד טוב = אבא רע

פוסט חנוך דאום

חנוך דאום, ידיעות אחרונות, 22.11.13

כתבה שנכתבה מתוך הרהורי ליבו של חנוך דאום, אב ל- 5 ילדים. ציניות והומור קר משולבים יחד – והתוצאה נוגעת עמוק בלב ההורות שלנו.

* ההארות בכחול- לגמרי שלי 🙂

 
1. סוג של בדיחה צינית, אך בהחלט מעבירה את המצב

מאה אבות הגיעו השמיימה. כדי להחליט מה יעלה בגורלם ביקש המלאך גבריאל מכל מי שהקריירה גרמה לו לפספס את הילדים ולא להיות מספיק מעורב בגידולם, שיצעד צעד קדימה. 99 אבות הלכו צעד קדימה. "עכשיו אני מבקש מכל ה- 99 שהלכו צעד קדימה שתבואו איתי, אנחנו הולכים לגיהנום", אמר המלאך גבריאל, ומיד הוסיף "ותביאו גם את החירש".

חנוך דאום כותב מתוך נקודת מבטו כאב אך, אני בטוחה שגם אנחנו האמהות יכולות להזדהות איתו.

2. אני זוכר את היום שבו הסברתי למעסיק אפשרי ששקל לשכור את שירותיי, שאני צריך לחזור פעמיים וחצי בשבוע בממוצע לילדים. כשהוא הבין שהילדים מסיימים ברבע לארבע וכדי להגיע בזמן אני צריך לצאת ברבע לשלוש, הוא חשב שאני חומד לצאן. "אני רוצה שתערוך תוכנית שבועית בפריים-טיים, אני משלם לך הרבה מאוד כסף, ואתה רוצה לצאת בשתיים ארבעים וחמש?" "עדיף שתיים וארבעים", השבתי, "לפעמים יש פקקים במנהרות" . "אתה לא באמת רציני", הוא אמר, "שתיים בצהריים זה בוקר בהפקה כזו, יש פגישות שנקבעות בארבע וחמש ובשש בערב, ויש עובדים שנשארים גם עד תשע ועשר, ובימי שידור הם יכולים להישאר גם עד הבוקר".

הסברתי לו שיש גם אסירי עולם שלא חוזרים בכלל הביתה, אבל זה לא בהכרח גוזר עליי גזירה כלשהי. הוא לא צחק ואמר שאם אצא יום בשבוע מוקדם, הוא יוכל לחיות עם זה. שאלתי למה לדעתו אבא לא יכול ליטול חלק שווה בגידול ילדיו. הוא ענה בכנות שאין לו תשובה טובה ושאל מה אישתי עושה. הסברתי לו שהיא אמנם מתכנתת בכירה, בלי קשר לזה. הרצון שלי לחזור לילדים לא נובע מכורח, אלא מהתשוקה המוזרה שלי להיות חלק מחייהם ולראותם גדלים.

ואני אומרת – תשוקה מוזרה? מה כל כך מוזר בלרצות לראות את הילדים בשעות אור יום, כשאפשר עדיין לתקשר איתם בשפיות??? אוקי, לא כל יום, אך לפחות 2-3 פעמים בשבוע……..

3. הנה משהו מעציב שלמדתי השבוע בכנסת, בדיון פתוח של השדולה שהקים ח"כ איתן כבל, להורות בעידן של קריירה: מתכנת שיוצב בחברה שיש לה משרדים בתל- אביב, שיוצב מחדש בסניף של החברה בלונדון בתפקיד זהה, יגלה שיום העבודה לא מתסיים לקראת שבע בערב, אלא כבר בחמש. וזה עוד לפני שדיברנו על חופשת סוף השבוע שלו, שתכלול לפתע גם את יום ראשון. בישראל נמשך יום העבודה כשעה וחצי יותר מאשר באירופה. אפילו בארצות הברית, אומת הקפיטליזם החזירי, יום עבודה ממוצע קצר בכ- 50 דקות מישראל, ומה שהכי יפה הוא שבמדד המדינות המפותחות, תפוקת העובד הישראלי נמצאת במקום ה- 28 מתוך 40. כלומר, כל השעות הרבות במשרד ממילא הולכות על שלב 128 בקנדי קראש.

היה מרתק להיות בכנס היסוד של השדולה, ולו רק בגלל הפעם הזו שכבל קרא לי בטעות "אדוני יושב הראש". זה היה מרתק, כי הבנתי פתאום כמה חסר שיח כזה, שלא שואל איך אפשר לנהל קריירה טובה יותר תוך כדי גידול הילדים, אלא איך אפשר להיות הורה טוב יותר ומעורב יותר תוך כדי ניהול קריירה.

בואו נודה: לכמה מאיתנו משנה באמת מי יהיה הנגיד של בנק ישראל, או כמה תכנוני בנייה תיכנן אורי אוריאל, או מה אמר הרפז לאשכנזי בשיחה חשאית שניהל עימו באמצעות חוט ושני גביעי אשל? אלה אינם נושאים בלתי חשובים. אבל מה מידת השפעתם על החיים שלי, על החיים של הילדים שלי, על החיים שלכם? איך יכול להיות שאנחנו מפקידים 99 אחוז מהמרחב הציבורי לעניינים מדיניים וביטחוניים וכלכליים גדולים, ובכלל לא עוסקים בשאלות הכי דרמטיות שמשפיעות עלינו ועל הילדים שלנו יותר מכל: איך ייתכן שאבות מגיעים הביתה כשילדיהם כבר ישנים, איך בעצם מקובל עלינו שבננו בן השנתיים נמצא תשע שעות ביום בידיהן של מטפלות, ואיך בעצם כל העידן הטכנולוגי, שבו החיים הם שיחה אחת מתמשכת בווטסאפ, לא הפך את הנוכחות במשרד לפחות הכרחית? מה בכלל עושים אנשים במשרד כל היום? הם הרי מגיעים בבוקר ונכנסים לחדר, וכשיש להם משהו לשאול את זה שיושב בחדר לצידם, הם שולחים לו מייל. באמת אי אפשר לפתח חשיבה חדשה לגבי שעות העבודה מחוץ לבית?

אני באופן אישי בחרתי במודע להפוך את תחום ההורות לדבר מרכזי בחיי, בדיוק מהסיבות האלה – כי לי זה הכי חשוב. וכ"כ שמחה שכעת הנושא והבעייתיות עולים לשיח הציבורי – כל כך חשוב!!!

4. אביתר בנאי הוא הפסקול של הדור שלי.

היינו בצבא כשהוא שר את "יש לי סיכוי", והיום אנחנו שולחים את ילדינו לגן ולבית הספר כשהוא שר ברקע את "ילדים", שיר תפילה שבו הוא מאחל לבנו ללכת בדרכים של אמת ויופי, שיר שעוד לא הצלחתי לשמוע בלי לדמוע (האמת, גם אני – חייבות לשמוע!)

לשלוח את הילדים בבוקר זו אמנות!!!!! (זה חלק שכל כך הזדהתי איתו…… והסכמתי לכל מילה!)
להיטיב את ביגדיהם. להכין עבורם את האוכל שהם אוהבים. לברר איתם מה צפוי להם במהלך היום. להיפרד בנשיקה. הבעיה היא ששעות העבודה בישראל לא מאפשרות את כל היופי הזה. כדי לחזור בזמן לילדים מתבקשים ההורים לעוף מהבית כה מוקדם, שכל הבוקר הופך בישראל לפסטיבל של לחץ וזעקות. ילדים נפלטים מבתיהם כחיות מבוהלות, נשלפים מהמיטה בצעקות וננזפים על כך שהם מבקשים זמן לנשום בבוקר, ובגלל זה אמא תאחר לעבודה. זה לא חוסר סבלנות או קרייריזם מוגזם. זה יום העבודה הארוך שמציב את ההורים בלחץ וללא יכולת תמרון.

בגלל זה ההורים תמיד בוכים על החופשים שיש לילדיהם. פעם לא הבנתי את זה: מה כל הנהי, תהיתי, האם ההורים בישראל מגדלים את ילדי השכנים בעל כורחם? כלום לא את ילדיהם שלהם הם מגדלים? ממתי זמן עם הילדים הפך להיות אסון?

כל כך מדוייק, כנה ונוגע – כמה היום יום והדרישות החיצוניות מנהלות אותנו ואת הקשר עם ילדינו.

5. אבל הנסיבות הבלתי אפשריות הן שמביאות את ההורים לקטר. יוקר המחייה מחייב את שני בני הזוג לעבוד במשרות מלאות, יום העבודה לא תמיד מסתיים בשעות האור, ובתוך כל הלחץ הזה הילדים פתאום הופכים למטרד, וכל סדר החיים מתהפך: הילדים שלנו, שאמורים להיות העיקר, הופכים לטפל, ופתאום נראה שהגענו לעולם מתוך כמיהה בלתי מתפשרת לשבת ימים שלמים בחדר עם פלורוסנט באיזה סטארט-אפ, כאשר הילדים שלנו אי שם מעבירים את חייהם בלעדינו. אבל עזבו, יותר חשוב לקיים דיון סוער סביב השאלה מה תקבל מפלגת יד עתיד כפיצוי על כך שלישראל ביתנו יש שר נוסף.

פינאלה לעניין – חד וחלק, לא?
אתן כבר מכירות אותי ואת דיעותי – המאמר הזה כבש אותי בסערה – גזרתי ושמרתי, והנה מצאתי את ההזדמנות לשלוח אותו אליכן.

אשמח לשמוע את תגובתכם כאן למטה בנושא, בעניין ועוד.
שלכן ורד

כדאי לשתף:Email this to someoneShare on Google+2Tweet about this on TwitterShare on Facebook78

תגובות

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *