סיפור עונה לכבוד האביב – יריעת המשי הקסומה

לגילאי 4.5 והלאה, מומלץ לקרוא בחלקים

פוסט יריעת המשי הקסומה_opt

בארץ סין חיה אלמנה עם בנה צן (CHEN). ידועה היתה בכל רחבי סין בכושר טוייתה המופלא. הבדים שהיתה אורגת מחוטי משי ססגוניים והדמויות ששזרה בתוכם נראו כבעלי חיות משלהם.
"אין ריקמה יותר יפה מזו שרוקמת האלמנה" אמרו האנשים אחד לשני.
יום אחד יצאה האלמנה לשוק למכור את בדיה המפורסמים. וחיש קל מכרה את כולם. לפתע ראתה ציור גדול על בד ונשימתה נעתקה. על הבד היה מתואר ארמון יפהפה, וסביבו גנים נפלאים ושמיים בצבע שלא ראתה כמותו. בינות לגנים הקסומים חוללו דמויות של פיות עדינות.
"האם תרצי לקנות את התמונה הזאת?" שאל בעל החנות. "זהו ארמון השמש והוא מקום מושבן של הפיות".
"כמובן שארצה לקנות. כמה זה עולה?"
בעל החנות נקב במחיר גבוה מאוד, אבל האלמנה היתה מוכנה לשלם כל מחיר כדי לראות את התמונה בביתה.
היא חזרה הביתה עם התמונה, פרשה אותה והראתה אותה לבנה.
"כמה הייתי רוצה להיות במקום הזה" אמרה האלמנה בערגה.
"הרי תוכלי לטוות את התמונה בקלות, ואז תרגישי כאילו את שם".
"רעיון מצויין" אמרה האלמנה, ומיד ניגשה למלאכת הטוויה. היא עבדה ימים כלילות, ימים כלילות, ימים כלילות – עד שסיימה לטוות את התמונה. ארמון הקיץ נראה ביריעת המשי בכל תפארתו – הגנים היו כלכך יפים וממשיים עד כי ניתן היה לקטוף מהם פרחים, הפיות חוללו שם ויכולת לחוש את משב הרוח של גלימותיהן העדינות.
בעוד צן ואמו מתבוננים בארמון השמש שביריעת המשי אשר הורדה מהנול, נשבה רוח חזקה ונשאה עימה את הרקמה המופלאה, גבוה גבוה עד שנעלמה מהעין.
האלמנה התעלפה, ובנה הרים אותה והשכיבה על המיטה. היא פקחה עינייה ואמרה:
"בני, עלייך להשיב לי את הרקמה לשי. לא אוכל לחיות בלעדיה."
"טוב אימי, אצא מיד לדרכי".
הוא הלך ברגל ימים כלילות, עד שהגיע לבקתה קטנה ודלה, בה היתה אשה זקנה.
"שלום, ילדי" אמרה. "לאן מועדות פניך?"
"מחפש אני אחר רקמת ארמון השמש שטוותה אמי, והרוח נשאה אותה, איני יודע לאן"
"אתה הוא צן, בנה של האלמנה? הפיות שלחו את הרוח לקחת את הרקמה, כדי שיוכלו לטוות לפיה בארמון השמש."
"אבל אמי תמות ללא רקמת המשי שטוותה"
"אם כך, קח את סוסי שעומד בחצר, ודהר לשם. הוא מכיר את הדרך, אבל דע לך- שעליך לעבור בתוך הר האש, ואסור לך להוציא הגה, ולאחר מכן לעבור בנהר הקרח, וגם שם אסור עליך הדיבור. מילה אחת ממך, ולא תחזור משם".
צן לקח את הסוס ודהר עליו.
הוא עבר את הר האש – ולהבותיו לחכו את בשרו, אך הוא לא הוציא הגה מפיו. לאחר שעבר את הר האש כוויותיו נעלמו. הוא הגיע לנהר הקרח – גלידי קרח נתזו עליו וקור הקפיא את עצמותיו, אך הוא לא הוציא הגה, וכשעבר את הנהר חזר חום גופו וחזר הצבע לפניו.
ואז הוא הגיע לארמון השמש, אותו זיהה מריקמת המשי של אמו. באולם הכניסה ראה כתריסר פיות יושבות ואורגות ולוחשות אחת לשנייה ומולם תלויה ריקמת המשי של אימו. אחת הפיות קרבה אליו ואמרה בקול עדין: "אתה הוא בן האנוש הראשון המגיע לכאן. מה רצונך?"
היא היתה כה יפה וצן נאלם דום לדקה ארוכה, אך התעשת. "באתי לקחת את יריעת המשי של אימי" אמר.
"ובכן, אתה הוא צן" אמרה הפיה היפה. "שמי ליאן (LI –EN) אנחנו מעריצות את עבודתה של אמך. אף אחת מאיתנו לא משתווה לה בכישרונה. היינו חפצות לשמור את היריעה עד שנוכל לטוות דוגמתה כראוי".
"אך אני חייב להביאה הביתה. אחרת אמי תמות מצער" לי- אן ניגשה ושוחחה עם הפיות ולאחר מכן חזרה ואמרה "נחזיר לך את היריעה, אך עליך להשאר כאן עד מחר בבוקר".
"תודה לכן" אמר צן. הוא התבונן בפיות האורגות בזריזות, אך מבטו נמשך שוב ושוב אל לי-אן. גם היא העיפה בו מבט, וכשמבטיהם התלכדו, לא היה ספק ברגש המפעם בליבותיהם.
הלילה ירד, וצן נרדם בכיסאו.
כשהתעורר למחרת בבוקר, הסירה לי-אן את אריגתה מהנול, ונאנחה: "לא הצלחתי להשתוות לזו שרקמה אמך. הלוואי ויכולנו להביא את אמך לכאן, שתלמד אותנו את רזי הטוויה".
ולפתע עלה בראשה רעיון. בזריזות רקמה בחוט בקצה יריעת המשי של האלמנה את דמותה עומדת על מדרגות ארמן השמש, ולחשה מעליו קסם.
"הנה היריעה של אמך" אמרה לי- אן לצן. "מהר והבא אותה אליה". הם נפרדו בחיוך עורג, וצן מיהר ורכב על סוסו בחזרה.
כשהגיע לבקתת הזקנה והחזיר לה את הסוס, אמרה :"עליך למהר, אמך גוססת. לא נותר זמן. קח את הנעליים האלה. הם יסייעו לך להגיע במהירות"
צן נעל את הנעליים וחיש קל הגיע לבית אמו.
"אמא !" קרא.
"האתה הוא צן?" קראה אמו בקול חלש. אט אט פקחה את עינייה, וראתה את בנה עומד מולה עם יריעת המשי בידו. האם קמה ממיטתה, הצבע חזר ללחיה, והיא אמרה לצן :"בוא נפרוש את היריעה על הסלע בחוץ ונתבונן בה".
שניהם יצאו החוצה, ופרשו לרווחה את יריעת המשי. שוב נגלה לעיניהם ארמון השמש והמראות היפים סביבו, אך לפתע נשבה הרוח ונשאה את היריעה ותוך שהיא מתרוממת- גדלה יריעת המשי וגדלה, עד כי כיסתה את כל החצר, ולפתע ראה צן את לי- אן על מדרגות הארמון בגודל טבעי.
היא הושיטה לו את ידה וקראה: "מהר, מהר". הוא אחז ביד אמו, אחז בידו השנייה בידה של הפיה לי- אן וקפץ על יריעת המשי. הרוח נשאה את שלושתם והם הגיעו לארמון השמש.
בעודם נכנסים לארמון, התקבצו כל הפיות סביבם. "שלום לך, אמי המכובדת" אמרה לי- אן לאלמנה. "לכבוד הוא לנו לארח אותך פה. כולנו משתוקקות ללמוד ממך את רזי הטוויה, האם תיאותי להשאר כאן ולהדריך אותנו?"
האלמנה הסתכלה על בנה. "אני אשמח להישאר כאן אמי" אמר צן.
"לכבוד יהיה לי להיענות לבקשתך" אמרה האלמנה.
צן ולי-אן התחתנו ואנשים מספרים שעד היום לא נראו יריעות משי קסומות כאלה, שנטוו בארמון
השמש.

♥ ♥ ♥

אם גם את מתחברת לצורך במודל והשראה ההורית
אם גם את רוצה לחזק ולתמוך בילדים שלך ולא יודעת איך
ואת יותר ממתחברת וזקוקה להשראה – למה שאת באמת רוצה בהורות שלך
אני מזמינה אותך להצטרף אלי לקהילת האמהות

ממלכת ההורות - מועדון חברות לאמהות

מועדון אשר יתמוך, יעזור, ילווה אותך באופן אישי
ייתן לך את כל הכלים, כל החומרים
יחד עם שיחות אישיות עימי לכל אורך הדרך

מועדון לאמהות אשר ייתן לך כלים לפתח את ההשראה ההורית המתאימה לך,
וליצור את סביבת הילדות הבריאה והנכונה לילדייך אצלך בבית

לפרטים נוספים והצטרפות ליחצי כאן

♥ ♥ ♥

אביב מאושר
להצלחת ההורות שלך,
ורד

כדאי לשתף:Email this to someoneShare on Google+0Tweet about this on TwitterShare on Facebook0

תגובות

השארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *